החלטה בתיק דנ"א 8020/03 - פסקדין

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין שניתן בע"א 4245/00, 4247 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר.

2.        העותרת היתה חברת קיבוץ תל-קציר - המשיב -  מאז שנת 1966. במהלך השנים נתגלעו בין העותרת לבין הקיבוץ מחלוקות קשות בעניינים מעניינים שונים ומיקצתן אף הפכו להליכים משפטיים. לסוף, ולאחר שהצדדים נקלעו לסיכסוך משפטי נוסף, החליטה אסיפת חברי הקיבוץ להוציא את העותרת מן הקיבוץ. העותרת ערערה על החלטה זו ואולם אסיפת חברי הקיבוץ דחתה ערעור זה. העותרת פנתה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול החלטת האסיפה הכללית ובעתירה לסעדים נוספים, בהם דרישה למימון הוצאות המשפט שנשאה בהן. בית-המשפט דחה את טענותיה, והחליט לאשר את החלטת האסיפה להוציא את המערערת מן הקיבוץ בכפיפות לכך שכאשר יחליט הקיבוץ על הפרטת הבתים לחבריו תהא העותרת זכאית לקבל את הערך הממשי והאמיתי של הבית בו התגוררה בקיבוץ. בית-המשפט הוסיף וקבע כי העותרת אינה זכאית שהקיבוץ יממן את הוצאות המשפט שנשאה בהן.

3.        הן העותרת הן הקיבוץ ערערו לבית-המשפט העליון: העותרת על דחיית תביעתה, והקיבוץ על הסייג שנכלל בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

4.        הדיון בבית המשפט העליון נסב בעיקרו על השאלה מה קוורום חברים נדרש באסיפה כללית המחליטה על הרחקתו של אחד החברים. כמסתבר, באסיפה שהחליטה על הוצאתה של העותרת מן הקיבוץ נכחו רק מעט יותר משליש מחברי הקיבוץ (45 מתוך 123 חברים) ושבעים-וחמישה אחוזים מתוכם (35 מתוך 45 חברים) - פחות משליש מחברי הקיבוץ - הצביעו בעד הוצאתה מן הקיבוץ. אכן, לא היה חולק כי בתקנון הקיבוץ לא נדרש קוורום להחלטה על הרחקת חבר מן הקיבוץ, שכן כהוראת התקנון "האסיפה הכללית תקויים בכל מספר של חברים נוכחים".כל שנדרש בתקנון היה, כי שני-שלישים מן החברים הנוכחים באסיפה יצביעו בעד ההרחקה. תנאי אחרון זה נתקיים, והשאלה שבית-המשפט נדרש לה היתה, האם הוראת תקנון שאינה דורשת קוורום להרחקת חבר מן הקיבוץ הוראה היא הנוגדת את תקנת הציבור.

5.        בשאלה זו נחלקו הדעות בבית-המשפט. השופטת שטרסברג-כהן - בדעת מיעוט - סברה כי הואיל והוצאת חבר מן הקיבוץ מהווה סנקציה חמורה שמשמעה הרחקת אדם מביתו "יש לקבוע בתקנון כי נדרשת החלטה של רוב חברי הקיבוץ על מנת להוציא חבר מן הקיבוץ" (ההדגשה במקור - מ' ח'). והמסקנה: "יש לראות את הוראות התקנון ... המאפשרות להוציא חבר מן הקיבוץ על-ידי החלטת אסיפה כללית שלא נדרש קוורום של נוכחים בה אלא נדרש רוב של שני שלישים מן המצביעים, בטלות. בטלותן נובעת מכך שאין הן עולות בקנה אחד עם תקנת הציבור, אין הן סבירות, אין הן עולות עם דרישת תום הלב ועם עיקרי הצדק הטבעי והן פוגעות בזכויות יסוד למעלה מן הדרוש ושלא לתכלית ראויה". משסברה כי יש לקבל את ערעורה של העותרת ממילא לא נדרשה השופטת שטרסברג-כהן לדיון בערעורו של הקיבוץ.

6.        השופטת דורנר והשופט גרוניס חלקו על עמדה זו. השופטת דורנר סברה כי יש לקיים את הוראות התקנון, שכן "בענייננו נראה, כי הכלל אכן הולם את אורח החיים הקיבוצי". ועוד: חברי הקיבוץ היו מודעים היטב לעניינה של המערערת, ו"ברי כי החלטת ההוצאה לא התקבלה במחי יד או מתוך מחטף". המסקנה המתבקשת היא, לדעתה: "כי אין ההליך, שבו בחרו חברי הקיבוץ, פוגע באושיות הסדר החברתי באופן המצדיק את קביעת בטלותו כנוגד את תקנת הציבור". השופט גרוניס הצטרף לעמדתה זו של השופטת דורנר, ואף הוסיף דברים משלו שהסבו עצמם, בין השאר, על הוראת סעיף 20 שלחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הקובעת כי "פעולה שהוטלה על מספר בני אדם כשרה אם נעשתה ביד רובם".

7.        אשר-על-כן, וכעמדת רוב חברי המותב, נדחה ערעורה של העותרת כנגד החלטת האסיפה הכללית על הרחקתה מן הקיבוץ.

8.        שופטי הרוב המשיכו עוד ודנו בערעורו של הקיבוץ על פסק-הדין, והחליטו כי ערעור זה בדין יסודו. טעם הדבר: סעד זה לא נתבע בידי המבקשת, לא הובאו ראיות לגביו ולא נשמעו טיעונים בעניינו. וכנדרש מכך, יש לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנושא זה מבלי לסגור את הדרך בפני העותרת לנקוט הליך עצמאי ונפרד באותו עניין. כאמור לעיל, השופטת שטרסברג-כהן לא נדרשה לסוגיה זו כלל ולא הביעה בה כל עמדה.

9.        על כל אלה הוסיף בית-המשפט ודן בקצרה בדרישת העותרת לחייב את הקיבוץ בתשלום הוצאות המשפט שנשאה בהן, והחליט פה-אחד - ובאורח לאקוני - לדחות את הערעור בסוגיה זו. וכלשונה של השופטת שטרסברג-כהן: "מקובלת עלי עמדתה של הערכאה הראשונה על נימוקיה, לפיה לא מוטלת על הקיבוץ חובה לממן לחבר את ייצוגו המשפטי, בין בהליכים הפנימיים ובין בהליכים שהתנהלו בבתי המשפט ולפיכך דין הטענה להידחות". השופטת דורנר והשופט גרוניס הצטרפו לעמדה זו.

10.      העותרת אינה משלימה עם החלטות בית-המשפט בכל שלוש הסוגיות - החלטת האסיפה, מימון הוצאות המשפט וערעור הקיבוץ - ועותרת היא לקיומו של דיון נוסף בכל השלוש. ובלשון בא-כוחה בעתירה, אלו הן ההלכות שבהן מתבקש דיון נוסף:

א.     קביעת ערכאת הערעור לפיה לא יכול היה בית המשפט המחוזי ליתן למבקשת את הסעד הקנייני שנתן לה (זכות קניינית בדירת מגוריה, אשר תתגבש כאשר ישוייכו נכסי הקיבוץ לחבריו), משום שכלל לא ביקשה כל סעד קנייני מבית המשפט המחוזי.

ב.     פסיקת ערכאת הערעור לפיה אין להטיל על קיבוץ לשאת במימון ייצוגם המשפטי של חבריו.

ג.     פסיקת ערכאת הערעור, אשר התקבלה ברוב דעות (ובניגוד לדעתה החולקת של כבוד השופטת שטרסברג-כהן), לפיה הוראה בתקנון הקיבוץ שאינה מחייבת מספר מינימלי של נוכחים באסיפת הקיבוץ והדנה בהוצאתו של חבר מן הקיבוץ, אינה נוגדת את תקנת הציבור.

ד.     העדר הכרעת רוב בערעור שכנגד, אשר הוגש מטעם הקיבוץ (במסגרת ע"א 4247/00).

11.      קראתי את עתירתה של העותרת, ביקשתי את תגובת הקיבוץ, ולאחר שעיינתי בפסק הדין ובמיסמכים האחרים שהונחו לפניי, היגעתי לידי מסקנה כי אין בו בפסק הדין כל הלכה משפטית המצדיקה כי יקוים בה דיון נוסף.

12.      אשר לערעורו של הקיבוץ, המערערת מפליגה בדיון על זכויות הקניין הקנויות לו לחבר קיבוץ לעת הרחקתו מן הקיבוץ ולעת הפרטתו של הקיבוץ. סוגיות אלו אכן סוגיות חשובות הן, אלא שבית-המשפט לא נדרש להן כלל. דחיית ערעורה של העותרת נבע מטעמים טכניים - מבלי לסגור את הדרך בפני העותרת להגיש תביעה עצמאית - וממילא לא נפסקה בעניין זה  כל הלכה משפטית הראויה כי תידון נוספות.

13.      אשר לסוגיית המימון, כפי שציינתי לעיל החלטתו של בית-המשפט בעניין זה היתה החלטה לאקונית וקצרה, החלטה שאימצה בעיקרה את עמדתו של בית-המשפט המחוזי. החלטה שכזו, כפי שכבר פסקנו לא אחת, אינה מהווה עילה לקיומו של דיון נוסף, ראו למשל: דנ"ם 9453/03 גבריאלי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל-אביב (לא פורסם), והאסמכתאות שם. 

14.      נותרה סוגיית הקוורום, זו סוגיה שעמדה במוקד פסק הדין וזוכה בעתירה לדיון נוסף אך לחשיבות מישנית. אכן, גם העותרת לא הצליחה להציג "הלכה חדשה" שנבעה מן הרוב, ובוודאי שלא עלה בידה להציג הלכה חריגה ומיוחדת ממין אותן הלכות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כהלכות הראויות שיקוים בהן דיון נוסף. ככל שיש חידוש בדברים שנאמרו בפסק הדין, חידוש זה מצוי דווקא בחוות דעתה של השופט שטרסברג-כהן, אלא שחוות-דעת זו נותרה במיעוט וממילא לא קבעה כל הלכה.  

15.      העתירה נדחית. העותרת תשלם לקיבוץ שכר-טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח.